"כשירות ואכפתיות הם המרכיבים הבסיסיים ביותר של אמון"

פרופ' מיכה פופר, ראש המגמה לפסיכולוגיה ארגונית-תעסוקתית באוניברסיטת חיפה שכתב עשרות מאמרים וספרים על מנהיגות ושימש כמפקד בית הספר לפיתוח המנהיגות בצה"ל, אומר בראיון למגזין חמש אצבעות: "לא צריך ללמוד רק איך להיות מנהיג אלא גם איך להיות מונהג"

פרופ' מיכה פופר

כשפרופסור מיכה פופר, ראש המגמה לפסיכולוגיה ארגונית-תעסוקתית באוניברסיטת חיפה, עבד עם הצבא, הוא ערך מספר רב של מחקרים על מנהיגות. אחד המחקרים שערך היה על ההבדל בין חיילים שהוגדרו כמנהיגים לכאלו שלא הוגדרו כמנהיגים.

"בדקנו בצבא במה שונה חייל שהוגדר כמנהיג ממישהו שלא הוגדר כמנהיג" מספר פופר בראיון למגזין חמש אצבעות. "וגם בדקנו במה המנהיגים טובים יותר מהאחרים. בדקנו, בין השאר, מה המסרים שקיבלו בבית. אז הכניסו חיילים לראיונות שאני לא ידעתי מאיזו קבוצה הם – המנהיגים או הלא מנהיגים. ואיזה ילד אחד, חייל צעיר, מספר לי על הרקע שלו. הוא בא מהצפון ולמשפחה שלו היה צימר. והוא אומר לי שבגיל 14 או 15, אבא שלו היה אומר לו 'אורן, אנחנו נוסעים לעיר הגדולה, אתה מטפל בצימר ובאחים שלך'. הוא סיפר את זה כלאחר יד. מה היה ברור לי? שהוא מקבוצת המנהיגים. ולמה? כי המסרים שקיבל מהבית היו שהוא ראש גדול, שהוא ילד אחראי, שהוא מסוגל בגיל 14-15 להתמודד עם הצימר והאחים שלו. ההורים שלו חינכו אותו להיות מנהיג. ולא רק פיתחו את המנהיגות שלו, הם פיתחו את המוטיבציה שלו להיות מנהיג. הוא סיפר שהיה במועצת התלמידים, עשה הכנה לצבא, הגיע להיות קצין. הוא רצה לנהל אנשים".

המסקנה, לפי פופר, ש"מנהיגות, ברובה, היא דבר נלמד".

"זה כמו מוזיקאי" אומר פופר. "כן, אתה צריך להיות עם שמיעה מוזיקלית ואיזשהו כישרון טבעי אבל זה לא מספיק. אתה צריך את המוטיבציה ללמוד מוזיקה, להבין מוזיקה, לדעת למה אנשים מתחברים במוזיקה. צריך לדעת, צריך לרצות לדעת וללמוד. זה עניין של רצון ויכולת. ואז יש את העניין של ההתפתחות. הרי עם מגיעים אלייך שני מוזיקאים עם יכולות ומוטיבציה ואתה מעביר אותם במסלול שונה – אחד אתה שולח לבית הספר הגבוה למוזיקה בניו יורק, ג'וליארד, הוא מקבל שם ידע טוב יותר, נחשף למורים טובים יותר, נחשף ליותר גוונים של מוזיקה וידע יותר איך להפיק מוזיקה - הוא יקבל יותר השראה ולימודי יצירה איכותיים מאשר מוזיקאי שנשלח לבית ספר למוזיקה פחות מוכר וטוב. מנהיגות זה כמו מוזיקה. זה דורש מיומנות".

במשך עשורים פופר, אחד מחוקרי המנהיגות המוכרים בישראל וגם בעולם, חקר את דמות המנהיג ולמד, בשטח ובאקדמיה, איך אפשר ללמד מנהיגות. הוא שימש כמפקד בית הספר לפיתוח המנהיגות (ביסל"ם) בצה"ל והיה בין מייסדי "המכון למנהיגות איכותית". הוא עשה מחקרים, כתב מאמרים וספרים על התפתחותם של מנהיגים מילדות, מנהיגות כמערכת יחסים, הצדדים האפלים של מנהיגות, פוטנציאל פסיכולוגי למנהיגות וגם את מקורות המוטיבציה להיות מנהיג. הוא גם עבד עם מנהלים בכירים, מפקדים בכירים וראשי ארגונים עסקיים וממשלתיים.

"יש לי חבר שהוא מג"ד במילואים ולפני כל תרגיל היה אומר לחבר'ה שלו. 'אני לא יודע לנווט. אני חלש בזה. לכן אני צריך שהנווט הכי טוב בקבוצה יהיה לצידי'. זה גם כשירות ברמה הכי גבוהה. זה הוסיף למנהיגות שלו כי הוא לא אמר להם שהוא יודע לאן ללכת ואז הולך איתם לאיבוד. היו מג"דים אחרים שהסתירו את החולשה הזאת שלהם וטעו קשות. אז מנהיגות כיום זה להראות את הכשירות למצוא את האיש הנכון ביותר לתפקיד"

מנהיגות קרובה ומנהיגות רחוקה

בשנים האחרונות פופר, יליד 1947, מבקש שנלמד את ההבדל בין מנהיגות קרובה למנהיגות רחוקה וגם מנסה להבליט בספריו, מאמריו ובראיונות מסוג זה – את החשיבות של לימוד מנהיגות אבל גם "מונהגות".

"במחקרים שעשינו בצבא, איך בדקנו מי מנהיג ומי לא מנהיג? שאלנו את המפקדים של החיילים שבדקנו, שאלנו את המקבילים של החיילים, העמיתים וגם שאלנו את הפקודים שלהם. בנינו פרופיל של מנהיג על סמך מה אמרו עליו האנשים שהיו קרובים אליו. אם מכל הזוויות רואים שאתה מנהיג, אתה כנראה מנהיג. כמובן שאתה יכול לשפר את יכולות ההנהגה שלך ובגלל זה עושים קורסים ולומדים בסדנאות אבל זה מתחיל הרבה יותר קודם. אתה צריך יכולות מסוימות התחלתיות".

ואולם, "נפל איזשהו אסימון"  לגבי ההבדלים בין מנהיגות רחוקה למנהיגות קרובה כשראה סרט יפני על מלחמת העולם השנייה.  "בסרט ראו הרבה קלוז-אפים על חיילים תשושים. הקלוז-אפים הראו עייפות על הפנים שלהם אחרי הקרב. אבל אז הם הביטו במי שהיה המנהיג שלהם על ההר. מרחוק. הוא עמד שם, הם ראו אותו והתמלאו באנרגיה וחזרה להם רוח הקרב. אבל אז קירבו את המצלמה למנהיג שלהם על הצוק וראו שהוא לא חי אפילו. הוא מת. ואז נפל לי איזשהו האסימון".

פופר הבין משהו על הדינמיקה של מנהיגות.

"מנהיגות היא צורך של בני אדם אבל אנחנו תמיד לומדים על המנהיגים אבל לא על המונהגים" אומר פופר. "אנחנו לא מדברים הרבה על למה אנחנו צריכים מנהיגים ולמה, אם אין לנו מנהיג, נמציא אותו – שאלוהים הוא הצורה הקיצונית ביותר של המצאת מנהיג אבל יש גם את הרבי מליבוביץ', שמת כבר עשורים, ועדיין 'נותן' הוראות לחסידיו. אנחנו תמיד מחפשים מודל למנהיג אבל יש כל כך הרבה מודלים. יש כאלו נמוכים ויש כאלו גבוהים, יש כאלו מכוערים ויש כאלו יפים אבל את המשותף אתה תמצא יותר במונהגים, לא במנהיגים".

אז למה מנהיגות היא צורך אנושי שמשותף לכולם?

"היא לא רק צורך אנושי, היא צורך של כל חיה בלהקה. ביער או בסוואנה. מנהיגות אינה פטנט של בני אדם. בכל להקה יש מנהיג. למה הלביאות הולכות אחר לביאה אחת ולא אחרת? הן הרי לא ידועות ולהסביר למה. אני לא חוקר חיות אבל אני נשען על הרבה מאוד מחקרים אבולוציוניים ואקצר את הכל לשורה אחת: הולכים אחרי הלביאה הכי חזקה והכי כשירה. הלביאות האחרות מבינות שהלביאה הזו תוביל את הציד טוב יותר, היא תספק להן הגנה, וודאות וביטחון תזונתי. וזה נכון גם לבני אדם. כציידים ולקטים הלכנו אחרי מישהו שידע למצוא לנו מים. המנהיג ידע לקחת אותנו למקומות עם אוכל. הוא היה כשיר,  Competent. איתו ידענו שנשרוד. אז הנושא של הביטחון הוא הסיבה הראשונה ללכת אחרי מישהו."

מה עוד אנחנו צריכים ממנהיג?

"שוב, זה לא רק אצלנו ההומו-ספיאנס. אם הלביאה הכי חזקה לא תתחלק בטרף, אז הלהקה תפנה נגדה. היא תאבד את המנהיגות שלה. וגם אם ההוא שמצא עבורנו את המים, לא יחלוק איתנו אותם, אז לא ילכו איתו יותר. כלומר יש כאן אלמנט חשוב כמו הכשירות. וזו האכפתיות. אתה תלך אחרי בנאדם אם אתה תאמין שהוא דואג לך. כשירות ואכפתיות - אלו המרכיבים הבסיסיים ביותר של אמון. אפשר לראות את זה בהורות וגם במנהיגות. התחושה שאתה יודע איך לדאוג לי ודואג לי – אלו המרכיבים האוניברסליים של מנהיגות. זה נכון לחיות, זה נכון לכל עם ואדם. ובמחקרים שלי בצבא, כששאלנו את החיילים 40-50 שאלות, השאלות שענו הכי טוב על מי המנהיגים הכי טובים – כלומר מי האדם שאתה הכי מוכן ללכת אחריו. שאלות על המקצועיות והאכפתיות היו המנבאות הכי טובות למי מנהיג טוב מבין כל החיילים והקצינים".

יש משהו שמייחד את הצורך האנושי במנהיגות?

"אם אתה מסתכל אבולוציונית על ההצלחה של הזן שלנו, ההומו-ספיאנס, אתה תגלה מה הדבר האקסטרה שאנחנו צריכים במנהיגים שלנו. אנחנו, הרי, לא היינו הזן הכי חזק בג'ונגל. ההפך, אנחנו די חלשים. אנחנו יודעים שהניאנדרטליים היו יותר חזקים מאיתנו וככל הנראה גם יותר חכמים מאיתנו. האדם לבדו, אפילו עם כלי נשק כמו כידון או גרזן, לא יכול לצוד לבדו אריה או דב. אבל הסיבה שהשתלטנו על העולם היא היכולת שלנו להתנהל כקבוצה. הקבוצתיות שלנו, השיתוף פעולה, הוא מה שאיפשר לנו לצאת למארבים ולצוד חיות גדולות מאיתנו בהרבה. התקשורת בינינו, היכולת לשתף פעולה, להפיק לקחים ביחד, ללמוד מטעויות של האחר – ככה היינו יכולים לנצח כל חיית טרף ולתפוס יותר ויותר מקום בעולם הזה. אז המנהיגים הראשונים – שלנו בתקופתנו בשבטים ולהקות קטנות של לקטים וציידים – היו אלו שהיו בעלי יכולות, שהיו אכפתיים וידעו לבנות קבוצה. כלומר, ידעו לתאם בין האנשים ולייצר תנועה קולקטיבית. התחושה שאתה יכול לעשות את זה, לבנות קבוצה, היא העניין האוניברסלי הנוסף שנכון לכולם – מכל התרבויות. זו התיאוריה. המנהיג הוא זה שמראה כשירות, אכפתיות ויכולת לבנות קבוצה. זה מה שהמונהגים צריכים מהמנהיגים שלהם".

"המנהיגים הראשונים – שלנו בתקופתנו בשבטים ולהקות קטנות של לקטים וציידים – היו אלו שהיו בעלי יכולות, שהיו אכפתיים וידעו לבנות קבוצה. לתאם בין האנשים, לייצר תנועה קולקטיבית. התחושה שאתה יכול לעשות את זה, לבנות קבוצה, היא העניין האוניברסלי הנוסף שנכון לכולם – מכל התרבויות. זו התיאוריה. המנהיג הוא זה שמראה כשירות, אכפתיות ויכולת לבנות קבוצה. זה מה שהמונהגים צריכים מהמנהיגים שלהם".

היום הכל הרבה יותר מורכב, אי אפשר לצפות ממנהיג לדעת הכל ולהיות כשיר בהכל, אז מה עושים?

"יש לי חבר שהוא מג"ד במילואים ולפני כל תרגיל היה אומר לחבר'ה שלו. 'אני לא יודע לנווט. אני חלש בזה. לכן אני צריך שהנווט הכי טוב בקבוצה יהיה לצידי'. זה גם כשירות ברמה הכי גבוהה. זה הוסיף למנהיגות שלו כי הוא לא אמר להם שהוא יודע לאן ללכת ואז הולך איתם לאיבוד. היו מג"דים אחרים שהסתירו את החולשה הזאת שלהם וטעו קשות. אז מנהיגות כיום זה להראות את הכשירות למצוא את האיש הנכון ביותר לתפקיד. דרך אגב, הוא היה מג"ד מאוד פופולרי ואהוב על ידי החיילים שלו. אנשים הגיעו למילואים איתו והלכו איתו לקרבות לא בגלל הציונות אלא בגלל שהרגישו שהם מגיעים להיות עם המשפחה שלהם".

אנחנו רואים שבעידן הנוכחי, אנשים לא בוחרים בהכרח אנשים שהוכיחו את כשירותם, את האכפתיות שלהם או את היכולת לבנות קבוצה. די ההפך.

"אני רוצה להזכיר את עבודתו של חברי ועמיתי פרופ' בועז שמיר זכרונו לברכה. מאוד הושפעתי מהעבודות שלו, הוא היה בין חוקרי המנהיגות הבכירים ביותר ועשה פעם מחקר שפשוט הבהיר לי את ההבדל בין מה שמכונה מנהיגות קרובה למנהיגות רחוקה. הוא שאל יותר מ-300 סטודנטים לבחור מנהיג שהשפיע על חייהם וכמעט כולם בחרו במישהו שהם מכירים. מדריך בתנועה, מורה בבית ספר, מפקד אישי בצבא. הם גם תיארו אותם במילים שמייחסות להם את התכונות של כשירות, אכפתיות ויכולת לבנות קבוצה ולנהל אנשים. כשהם התבקשו לבחור מנהיג שהם לא הכירו, הם בחרו בשמות המוכרים של ראשי ממשלה לשעבר. דויד בן גוריון, מנחם בגין, יצחק רבין וכו'. אבל כשהם התבקשו לתאר אותם במילים, כל אחד תיאר אותם במילים אחרות. הבליט תכונות אחרות".

מה זה אומר?

"יש מושג חשוב בפסיכולוגיה שנקרא השלכה. אתה מראה לעשרה אנשים תמונה של ילד עם כינור ועשרה יגידו שמדובר בתמונה עם ילד וכינור. אבל כשאתה מבקש מהם לנחש מה הילד חושב, כל אחד יגיד משהו אחר וזה כי הוא רואה בתמונה את עולמו הפנימי ומשליך על הילד את רגשותיו ומחשבותיו. וככל שהגירוי פחות ברור, יש יותר השלכה. מבחני רורשאך הם הדוגמה האולטימטיבית לזה מאחר שכל אחד רואה משהו אחר לחלוטין בכתם דיו. הוא רואה את עולמו הפנימי. והמנהיג הרחוק, ההוא שאתה לא מכיר, הוא יותר סיפור. הוא לא דמות אמיתית. הוא הדמות שאתה ממציא לצרכים שלך. מי המנהיג הכי גדול, כלומר המנהיג עם הכי הרבה מאמינים? אלוהים כמובן. והוא כולו השלכה אחת גדולה. אתה הופך אותו למה שאתה רוצה והוא יגן עלי, ישמור עליי, ידריך אותי, הוא האבא הגדול והאולטימטיבי שאתה בונה על עצמך והוא מקל עלייך גם את החיים. אומר להם מה לעשות, מאפשר לך, בעצם, להיות ילד. לא לקבל החלטות, לעשות מה שהוא אומר".

מה ההשלכות על זה בקשר למנהיגות היום?

"המנהיג הקרוב הוא מישהו שאתה רואה אותו. אתה בוחן מקרוב את ההחלטות שלו ואופן קבלת ההחלטות שלו. אתה מבין איך הוא מתנהג, איך הוא מדבר, אתה הולך אחרי המפקד לקרב בגלל שאתה מאמין באדם. המנהיג הרחוק לעומת זאת, הוא יותר סימבול. ומה זה אומר? שבשביל ללמוד מנהיגות אפשר לדבר על אברהם לינקולן, ווינסטון צ'רצ'יל או אפילו אדולף היטלר – אבל צריך להבין שאתה לא בהכרח תלמד על מנהיגות מהם. אתה תלמד על הסביבה ועל ההיסטוריה הרבה יותר. היטלר, למשל, לא היה בעל ביוגרפיה של מנהיג בכלל. הוא היה צייר כושל וחייל סתמי במלחמת העולם הראשונה. אבל הסביבה שלו, המשבר הכלכלי, האנטישמיות הפושה, הכעס שבעבע במרתפי הבירה וכו', זה מה שיצר אותו בעיני המונהגים שלו. היה חומר בעירה והוא היה הגפרור".

אבל הוא בעצם דוגמה למנהיגות רעה, לא?

"מנהיגות היא השפעה על אנשים. היא יכולה להיות טובה והיא יכולה להיות שלילית. כתבתי ספר על מנהיגים רעילים, על הצד האפל של מנהיגות בו אני מנתח מנהיגים שונים שהובילו אנשים בכת להתאבדות המונית – אנשים הרגו את הילדים שלהם והתאבדו בגלל המנהיג של הכת. יש לך מנהיגים שעונים על כל תסמין של נרקיסיזם פתולוגי ולעיתים פסיכופתיה ועדיין אנשים הולכים אחריהם ומושפעים מהם. לא כי הם מנהיגים קרובים טובים אלא בגלל שמייחסים להם יכולות של מנהיגים טובים".

נראה שכיום אנחנו במשבר מנהיגות בגלל כלי פרופגנדה חזקים במיוחד – תקשורת ההמונים ורשתות חברתיות – שבעצם מאפשרים למנהיגים רחוקים להציג את עצמם כאנשים בעלי יכולות, כאילו שאיכפת להם מאחרים, כאלו שיודעים לבנות קבוצה למרות שהם מאוד רחוקים מזה. אנחנו יודעים איך מנהיג קרוב צריך להתנהג כדי שיהיה מנהיג קרוב אבל המרחק הזה בין מנהיגות קרובה טובה למנהיגות רחוקה לא טובה, הוא בעצם הוואקום המנהיגותי שאנחנו נמצאים בו. זה בעצם ההבדל בין המנהיגות האדירה שאנחנו רואים בשטח כאן בישראל לבין המנהיגות הרחוקה. לא?

"אין ספק שיש המון מניפולציות ויש יתרון כביר למי שיכול לעשות אותן. אבל המניפולציה הזו יכולה להתקיים לא בגלל המנהיגים אלא בגלל המיליונים שמצביעים להם. אם המונהגים היו מבינים את הדברים האלה, אם היו מלמדים אותם לזהות מנהיגים טובים בבית ספר, מלמדים אותנו אזרחות, היו מלמדים אותם למי להצביע – לא למי שמדבר הכי טוב ושהוא גבוה עם עיניים כחולות – אלא מי שיכול לענות על הצרכים האנושיים שלנו, אז היינו במקום טוב יותר. אז ללמד אנשים איך להיות מנהיגים זה חשוב אבל חשוב לא פחות זה ללמד אנשים איך להיות מונהגים. איך לבחור את המנהיגים שלהם".